הגיגים

(פחות משלוש דקות קריאה) הזיכרון הראשון שלי של תחושת בדידות היה בערך כשהתיי בת חמש. היינו בחופשה משפחתית בארץ וביקרנו חברים, וכל הילדים דיברו עברית - חוץ ממני. אני זוכרת את הסיפור הזה היטב מכיוון שבהמשך חיי הרגשתי את אותה התחושה במצבים דומים. בתור עולה חדשה בארץ שלא ידעה את השפה, החיים נתנו לי מלא הזדמנויות להרגיש לבד, (https://rivkaklein.com/קצת-עליי/). אז, כילדה בת חמש, הסקתי שהילדים האלה בטוח מדברים עליי, (בכל זאת, ילדים בני חמש בטוחים שכל העולם סובב סביבם, אז על מה עוד הילדים האלה יכלו לדבר? חחח!). הייתי משוכנעת שהם לא אהבו אותי, והמחשבה הזאת פגעה בי. להרגיש לבד...

אי פעם ספרתם כמה סוגים של אי-נוחות יכולים לצוץ כשאתם צריכים להציג את עצמכם בפעם הראשונה  בפני מישהו שאתם לא מכירים? לכן חשוב לי מאוד להתחיל את הפגישות שלי עם לקוחות חדשים עם שאלות בנאליות לכאורה כמו איפה הם גרים, באיזה שנה נולדו והשמות של בני המשפחה. יש מטפלים שמבקשים מהמטופלים שלהם למלא טופס עם הפרטים האלה כדי ׳לחסוך זמן׳, אך אני חושבת שזה טוב עבורי וגם עבור מטופליי לשאול את השאלות האלה פנים אל פנים כאשר אנו נפגשים בפעם הראשונה. עבורי - כי אלה שאלות שקל לשאול אותן, ועבור מטופליי - כי אלה שאלות שקל לענות עליהן, ולכולנו -...

סתם, לא באמת…זה לגמרי הבלוג הראשון שלי, רק רציתי לרגע לעשות למוח שלי תרגיל, שהוא יחשוב שהוא כבר עשה את זה בעבר. הרי לעשות משהו בפעם הראשונה זה תמיד מבהיל. כולנו יודעים כמה מפחיד עשוי להיראות הלא מוכר…. הכתיבה הראשונית הזאת עכשיו מזכירה לי את הפעם הראשונה שהכרחתי את עצמי לקפוץ מהמקפצה הגבוהה ביותר בבריכה של העיר שגדלתי בה.גם אז נתקפתי בפחד גבהים מבעית והחלטתי לחזור כלעומת שבאתי, פוגשת בדרכי מטה את כל הילדים האמיצים שהמתינו לתורם… (כשאני חושבת על זה עכשיו – זה אפילו יותר מפחיד מלקפוץ)אם תהיתם, בסופו של דבר, אחרי כמה ניסיונות כושלים אזרתי אומץ וקפצתי. אז...